חיי-קהילה-1
בסיעתא די שמיה                                                                  
סופרפוד מורינגה,ספירולינה ומאקה במחירי מבצע
מעוניינים לקבל תוכנית צום מיצים מותאמת אישית ? טעימה ומרווה להפליא?
אנא מלאו את הפרטים ונחזור אליכם


השתוקקות לחיי קהילה

  • לטעום בלינצ‘ס

    היהדות "לא עושה לי את זה?!"

    אהרן מוס

    שאלה:

    היהדות פשוט "לא עושה לי" את זה. אם להיות כנה, אינני מבינה מה אתה מוצא בה. הייתי שם, עשיתי את זה, וזה לא בשבילי. מה אתה אומר לאנשים כמוני, שהיהדות פשוט לא מצליחה להלהיב אותם ולתת להם השראה?

    תשובה:

    את מזכירה לי סיפור על בלינצ'ס הגבינה של האיש העני.

    איש עני אחד הלך פעם ברחובות כשהרעב מכרסם בבטנו. לפתע עלה באפו ריח ניחוח מגרה. מחלון המטבח של בית מפואר נדף ניחוח של ארוחת הבוקר של העשיר. הביט האיש העני דרך החלון וצפה בטבחית כשהיא מערבבת את החומרים ומכינה ערימת בלינצ'ס ממולאים גבינה. הוא לא ראה ולא הריח מעודו דבר-מה כל כך מגרה את התיאבון.

    הוא רץ לביתו ואמר לאשתו, "אנחנו חייבים לאכול בלינצ'ס לארוחת בוקר. הם כל כך טעימים. את יכולה לעשות בלינצ'ס? הנה הרכיבים: קמח, חלב וביצים, קצת חמאה לטיגון וגבינה למילוי".

    "בוודאי, בעלי היקר", אמרה לו אשתו הטובה. "אני אכין את הבלינצ'ס הטובים ביותר".

    אך כאשר היא חיפשה במזווה את החומרים הדרושים, קידמו את פניה מדפים ריקים. כיוון שהייתה אישה חרוצה ומלאת תושייה, לא אמרה נואש. "נצטרך להיות קצת יצירתיים", היא חשבה לעצמה. "אין לי קמח, אך קצת קמח תפוחי אדמה יהיה טוב באותה מידה. קצת חסר לנו חלב כרגע, אז אשתמש פשוט במים. ביצים... אין לי כל ביצים, אבל אני יכולה לשים בפנים קצת תפוחי אדמה במקומם. בוודאי שאיננו יכולים להרשות לעצמנו לקנות חמאה לטיגון, אך יש לי קצת שמן ישן שהשתמשתי בו בשבוע שעבר. אני בטוחה שאפשר להשתמש בו שוב. וגבינה יקרה להחריד. נצטרך להסתדר עם קצת פירה תפוחי אדמה במקום גבינה – זה יהיה די דומה למקור".

    תוך זמן קצר ארוחת הבוקר הטעימה הייתה מוכנה, ערימת בלינצ'ס גבינה תוצרת בית. האישה הטובה הגישה אותם לבעלה הנרגש ואסיר התודה, שנגס בהתלהבות בבלינצ'ס הראשון שטעם בחייו. הוא לעס ולעס אך אט-אט הבעת פניו התחלפה מציפייה נלהבת לאכזבה מרה.

    "אני חייב לומר שאינני רואה כלל מה מוצאים האנשים העשירים הללו בבלינצ'ס. הם באמת לא משהו מיוחד..."

    היהדות שטעמת אותנטית בערך כמו הבלינצ'ס. אולי את חושבת שנחשפת ליהדות. חגגת בת מצווה והלכת לבית כנסת מדי יום כיפור.

    כל זה נחמד מאוד, אבל עדיין חסרים לך כמה רכיבים...

    אם משמעויות התורה העמוקות יותר מעולם לא נגעו בנשמתך; אם מעולם לא חשת בחיבוק של קהילה חמה שמתמסרת לחיים רוחניים; אם מעולם לא חווית את השלווה והקדושה שבשמירה נכונה ומלאה של השבת – מעולם לא טעמת יהדות אמיתית.

    לכי לאכול בלינצ'ס אמיתיים. אל תתסתפקי בחיקויים!


    אהרן מוס
  • ניקיון וריח ניחוח

    דת או כת

    "חברה שלי חזרה בתשובה, ונראה לי שהיא עברה שטיפת מח""


    אהרן מוס

    שאלה:

    אני נמצא עכשיו בישראל ונתקלתי בסיטואציה שאיני יודע איך להתייחס אליה. אולי תוכל לעזור לי. אני שואל אותך כי אתה האדם הדתי היחיד שאני מכיר.

    מה שקרה זה שפגשתי במפתיע את בת-כיתתי מלפני זמן רב. היא לומדת כאן באיזה סמינר דתי וחזרה בתשובה. אחרי ששוחחתי עמה כחמש דקות הרגשתי שהיא עברה שטיפת מוח. היא דיברה כאילו היא חברה באיזו כת. זה היה די מפחיד.

    אין לי כל התנגדות לדת, אך האם ייתכן שהדת היא איזה סוג של כת?

    תשובה:

    אמנם אין זו כת, אך אפילו ביהדות קורה שנוהגים בדרכים דומות לדרך שבה מתנהגים אנשים המשתייכים לכת.

    מהו ההבדל בין כת לדת? רוב האנשים מגדירים את המונח "כת" בערפול גדול כל כך עד שניתן לסווג כל אדם שיש לו דעות מוצקות בתור מי שמשתייך לכת. ההגדרה הטובה ביותר ששמעתי היא ההגדרה הבאה:

    "דת היא תנועה שבה אנשים מוצאים את עצמם. כת היא תנועה שבה אנשים מאבדים את עצמם".

    הכת גוזלת ממך את זהותך והופכת אותך לאדם אחר ממי שאתה. דת אמיתית אמורה להעצים ולהעמיק את זהותך, להפוך אותך ל"אתה" טוב יותר.

    בני אדם המגלים את הדת עוברים שינויים. הם לומדים לחקור חלקים מאישיותם שעל קיומם לא ידעו מעולם. שכיח שכתוצאה מכך הם עושים הערכה-מחדש של עצמם ושל חייהם. כל סוג של צמיחה מלווה בזעזוע ובאי-יציבות מסוימת, כך שעליהם לעבור תקופה קצרה שבה הם נראים קצת מוזרים בעיני חבריהם ובני משפחתם. אפילו ייתכן שהם ינסו קצת מיסיונריות וינסו להחזיר בתשובה את כל הסובבים אותם. הם מתכוונים לטובה – הם רק רוצים לשתף את יקיריהם בהשראה החדשה שחוו זה עתה. זה נורמלי, ועל המשפחה להתאזר בסבלנות.

    אבל: אם הם משתנים לבלי הכר והופכים לאדם אחר לחלוטין, אולי יש מקום לדאגה. אם הם מאבדים את אישיותם, את חוש ההומור שלהם, את העניין שלהם באחרים או את יכולת החשיבה שלהם, יתכן שהם איבדו את עצמם. אם סימפטומים אלו ממשיכים, בקשו עצה מרב. ייתכן שהם נפלו בידי כת כלשהי או שהם משתמשים בדת בתור כת.

    כתות תובעות ממך לקפוץ פנימה ללא כל שאלות. אולם כשאתה עושה שינויים כה פתאומיים, תיאלץ להשאיר את עצמיותך מאחור. זו אינה דרכה של היהדות. היהדות מעודדת הצגת שאלות ואפילו ספקנות כנה. ביהדות התפתחות רוחנית נעשית בהדרגה ועם הרבה מחשבה. באופן זה השינויים יהיו אמיתיים, שכן במקום להכניע את אישיותך, הם ייטמעו בה וייצרו עמה התאמה והרמוניה.

    תן לידידתך זמן. אם באמת מנסים לשטוף לה את המוח, סביר שהדבר לא יימשך לנצח, והיא תעזוב מהר את הדת באותה מהירות בה נכנסה. היהדות אינה מאפשרת להשתמש בה ככת לאורך זמן רב מדי. אך האפשרות הסבירה יותר היא שידידתך תמצא בעצמה את שביל הזהב המאוזן, שבו עצמיותה הישנה תשוב ותחזור אליה, בדמות חדשה, עמוקה ובעלת כיוון ברור, מהסוג שמעולם לא היה לה קודם לכן. לפעמים אתה צריך לאבד את עצמך קצת כדי למצוא את עצמך מחדש.


    אהרן מוס
  • שאלה עקרונית

    נפגשתי במגוון שאלות מהותיות של אנשים המחפשים קהילה וכאלה שבורחים ממנה...אהבתי את השאלות אך בעיקר את התשובות ...

    האם היהודים הם העם הנבחר?

    על ההבדל בין גזענות והאמירה היהודית


    אהרן מוס

    שאלה:

    אני לא מרגישה כל-כך בנוח עם המושג "העם הנבחר", שאומר שהיהודים איכשהו קרובים יותר לאלקים מכל האומות האחרות. יש בכך מן ההתנשאות, אליטיזם ודעות קדומות גזעניות. אולי תוכל להסביר לי מה בדיוק ההבדל בין זה לבין אנטישמיות?

    בכבוד רב,

    מרגרט

    תשובה:

    זוהי שאלה מצוינת – שאלה שיכולה לבוא רק ממישהו נבחר. הרשי לי להסביר:

    לפי הדת היהודית, להיות נבחר אינו מוביל להתנשאות אלא דווקא לענווה. לו היה זה מלך בשר ודם שבחר בנו להיות לו עם מיוחד, אז ההנחה שלך היתה נכונה – היינו נהפכים לאליטיסטים. כאשר כוח בן תמותה מראה משוא-פנים כלפי אדם כלשהו, אותו אדם יהפוך כתוצאה מכך למתנשא – ככל שאת קרובה יותר למלך כך את חשובה יותר, וככל שאת חשובה יותר כך את מרגישה שמגיע לך כבוד גדול יותר.

    אולם אנחנו נבחרנו לא על ידי מלך בשר ודם אלא על ידי אלוקים. וככל שאנו קרובים יותר לאלוקים, כך אנו חשים יותר את חוסר החשיבות שלנו. בעוד שחברות קרובה עם אדם מנהיג מנפחת את האגו שלך, הרי יחס קרוב עם אלוקים מפוצץ את בועת האנוכיות שלך. זאת היות ואלוקים הוא ישות אינסופית, וכל האשליות על חשיבות עצמית קטנונית נופלות, כאשר את עומדת בפני האינסוף. להיות קרוב לאלוקים דורש מאיתנו התבוננות עצמית ושיפור עצמי ולא שביעות רצון עצמית.

    זהו הרעיון של העם הנבחר – אומה של אנשים שניתנה להם ההזדמנות לחוש את קירבת אלוקים, לשמוע את האמת שלו ולהעביר את המסר שלו אל העולם. כולם מסכימים, שהיו אלה היהודים, שהראו לעולם את האמונה בא-ל אחד וכן שיטת מוסר וקודים מוסריים, שעצבו את השקפת העולם המודרנית על החיים ועל מטרתם. הישרדותה של היהדות עד ימינו היא זו שמאשרת את הערך הנצחי של השיטה הזו.

    לומר שיש כאן גאווה אתנית זה אבסורד מהסיבה הפשוטה: כל אחד, מכל מוצא אתני שהוא, יכול להתגייר ולהפוך לנבחר. ההיבחרות של היהודים אינה בגנים שלהם, זהו מצב נפשי. כל מי שמעוניין לקחת על עצמו את היהדות – ברוך הבא, כל זמן שהוא מוכן שיפוצצו לו את בועת האגו.

    אז האדם המתנשא אינו פועל כנבחר. המבחן האמיתי של ההיבחרות הוא מידת הענווה שלך. את, מרגרט, עברת את המבחן הזה בהצטיינות. הענווה שלך היא כה עמוקה, שהיא אינה מרשה לך לקבל את העובדה שאת נבחרת. בעוד שרוב הקבוצות הדתיות האחרות מרגישים די נוח לטעון שהם הטובים ביותר, אנחנו היהודים נעשה הכל כדי לומר שאנחנו לא משהו מיוחד. וזה מה שנקרא עם נבחר!

  • 0

    סינדרלה שוקו מוקו

    מתימן יבוא

    “ערב טוב”, כחכחתי בגרוני, “אני מחפש שידוך לבתי”.
    “בת כמה היא?”, שאלה השדכנית יראת השמיים.
    “בת עשרים ואחת”.
    “מאיזה מוצא אתם?”, שאלה.
    “נולדנו בארץ”, ניסיתי להתחכם.
    “מאיפה הוריכם?”, רעם הקול מהעבר השני.
    “שלושה רבעים מעיראק ורבע מטוניס”.
    “אני מבינה”, אמרה לאחר שתיקה קלה והוסיפה, “מה צבע עורה?”
    “תשמעי”, אמרתי בחלחלת מה, “היא בחורה מוכשרת, בעלת חוש הומור, יש לה כישרון תיאטרלי…”
    “לזה נגיע בסוף”, ענתה בקוצר רוח, “מה צבע עורה?”
    “בין שחור ללבן”, עניתי, “בעצם בין חום לוורוד”.
    “שוקו?”, שאלה השדכנית.
    לא ידעתי אם לצחוק או לצעוק. נשכתי את שפתיי ועניתי: “מוקה”.
    “איזה מוקה בדיוק?”, שאלה.
    “מוקה, פשוט מוקה”, כמעט בכיתי.
    “יש כמה סוגי מוקה”, הסבירה, “בהיר או כהה”.
    הנפש האלוקית שלי התפרצה לשיחה:
    “תשמעי גברתי. אני רוצה למצוא שידוך לבתי. היא סיימה סמינר עם בגרות בהצלחה, כול הציונים שלה מעל 90…”
    “לזה נגיע בסוף”, קטעה אותי, “אני חייבת לברר את הצבע המדויק שלה”.
    “הצבע שלה הוא כמו מוקה של תנובה”, אמרתי כשאני נדהם מהרזולוציה הגבוהה שנקלעתי אליה בעל כורחי.
    “רציתי לברר כמה פרטים לגביך ולגבי אשתך. לאיזה זרם אתם משתייכים?”
    “היינו ברסלברים, קוקניקים, חבדניקים, ספרדים. כעת אנחנו חבקוקיים-ספרדים” ניסיתי לאחד בהגדרה משונה את חלקיקי נפשנו האלוקית.
    “יש לך חליפה וכובע?”, נמשך מסע היסורים האלחוטי.
    “לא”, עניתי, “אבל אשתי מסתדרת עם זה. רציתי לשדך את בתי…”
    “אתה לובש חולצה לבנה?”, שאלה ברחל בתי הקטנה.
    ייבבתי בנפשי כלפי שוכן מעונה: “ריבונו של עולם. מה רציתי בסך הכול? שבתי תקים בית בישראל. למה אני צריך לדבר על כול ההבלים האלה?!”. עניתי בכוח עילאי: “חולצת תכלת פשוטה”, ומיהרתי להוסיף: “אבל בשבת אני לובש חולצה לבנה!”
    “לאשתך יש מטפחת, כובע או פיאה?”
    “מטפחת”, עניתי ולבי זעק כמעט בקול: “אלוקים אדירים! התקרבנו אליך כי ראינו את עוצם גדולתך בבריאה ושכלך הנפלא בתורתך. ותראה מה נשאר מכול זה: חליפה ומגבעת, כובע, מטפחת ופאה נוכרית, חלב, מוקה ושוקו. נכון, אנחנו רק חוזרים בתשובה שבורי לב, אבל אם תיתן לנו כוח, נהפוך את היהדות על פניה! נביא את המשיח על אפם ועל חמתם של כל שומרי החומות!”
    “עוד שאלה אחת”, קטעה השדכנית את זעקתי הפנימית, “האם תהיו מוכנים לשדך לה חצי תימני וחצי חלבִּי?”
    לא ידעתי אם לסיים את השיחה ולנתק קשר עם השדכנית מספר אחת במגזר או להמשיך במשחק הצבעים הבשרי-חלבי. לבסוף עניתי: “אני מוכן לחתן את בתי עם תימני גמור, שיהיה אפילו בצבע שוקו, העיקר שיהיה בנאדם!”, סיימתי כמעט בזעקה.
    המילה “בנאדם” הדהדה בכול רחבי האפרכסת.
    “אם ככה”, ענתה מבלי להתבלבל, “יש לי בשבילך הצעה…”
    וכך, בזכות איפוקי, זכיתי לחתן יקר, תלמיד חכם ובעל מידות, והעיקר – בנאדם. ככה יבוא גם המשיח, הרהרתי בחופתם, מתימן יבוא.

  • כותרת

    רעיונות והגות מאת הרב גרינוולד

    המילה "קהילה" מעוררת בנו את זכרו של הפולמוס העתיק בין התפיסה הקיבוצית קולקטיוויסטית( לבין התפיסה הפרטית ) אינדיבידואליסטית(. השאלה, האם היחיד הינו ישות עצמאית חופשית, המוותרת על בחינות יסודיות של ריבונותה, לצורך החיים במסגרת קהילתית. או שמא ההיפך הוא הנכון והפרט נולד מלכתחילה אל הקהילה, שהיא המעניקה לו זכויות מסוימות? מה אומרת היהדות על מאבק רעיוני זה? "היהדות דוחה את שתי ההשקפות כאחד. זו אף זו אינן אמיתיות כשלעצמן. שתי ההתנסויות, הן הבדידות והן תחושת הצוותא, כרוכות זו בזו כיסודות בסיסיים של תודעת האני ואינן ניתנות לניתוק". דבר זה עולה מהתיאור המקראי של בריאת האדם. הנה, מצד אחד, המקרא מתאר את בריאת האדם כבריאת פרט יחידי, כיצור בודד )"וייצר ה' אלקים את האדם", בראשית ב, ז(. אך מצד שני, האלוקים מכריז: "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" )שם, ב, יח(, ולכן בהמשך: "ויבן ה' אל' את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם" ).התשובה לשאלה המרכזית אינה יכולה להיות חד צדדית, והמענה הוא, שהאדם הוא זה אף זה. הוויה יחידה, בודדה וגם יצור העומד בזיקה כלפי ה'אתה', המתקיים בשיתוף עם האחר. לאמיתו של דבר, גדלות האדם משתקפת בסתירה הפנימית שבקרבו, בטבעו הדיאלקטי =ניגודי, בהיותו יחידי ובלתי קשור באיש, עם התייחסותו ל-אַ ּתָ ה והשתייכותו למבנה קהילתי). כאן יש להקדים כמה הערות חשובות: 1 .אין היהדות פונה לבעיה זו של הפרטיות לעומת הקיבוציות במישור החברתי-כלכלי, אלא במישור הקיומי-מטפיסי. אף לא בשאלה האם האדם הוא יצור מספיק לעצמו. היהדות דנה בשאלה. האם הוענקו צלם אלוקים, הכריזמה האנושית, לאדם פרוש ובודד או לאדם השרוי במערכת התייחסות חברתית? היכן מוצא האדם את עצמיותו האמיתית - האם בנסיגה מן החברה או בצוותא? 2 .קהילתה של היהדות איננה קהילה תפקודית - תועלתנית, אלא ישותית )אונטולוגית(. הקהילה אינה רק קיבוץ אנשים הפועלים בצוותא למען רווחתם ההדדית, אלא ישות מטפיסית, אישיות פרטית, מעין שלמות חיה. כך גם מודגשת שלמותה ואחדותה של כנסת ישראל, שאינה גיבוב של פרטים, אלא ישות עצמאית שלה "חיים משלה". כך ניתנה ארץ ישראל לכנסת ישראל בדווקא. 3 .ליכודה האישיותי וממשותה של קהילה בכנסת ישראל, נעוצים בפילוסופיה של ההשלמה ההדדית בין אישיה הפרטיים. האישים המשתייכים לקהילה משלימים אקסיסטנציאלית איש את רעהו. לכל יחיד סגולה משלו, יקרת המציאות, שאינה נודעת לזולתו. לכל יחיד בשורה ייחודית להעבירה, צבע מיוחד להוסיפו למגוון הקהילתי. אדם בודד המצטרף לקהילה מוסיף מימד חדש לתודעה הציבורית, תרומה בלעדית משלו. הוא מעשיר את הציבור מבחינה קיומית ואין לו תמורה. היהדות התבוננה תמיד ביחיד משל היה עולם קטן. עם מותו של היחיד כלה ועבר עולם קטן זה, נפער חלל שאיש זולתו לא יוכל למלאו. מחמת ייחודיות זו מתחברים הפרטים בצוותא, משלימים אהדדי ורוכשים שלימות ישותית. מה הכוונה בבדידות, בלהיות בודד? הבדידות אינה מציינת מרחק גשמי, אלא ריחוק ישותי-קיומי או ניכור ישותי- קיומי, בין האני והאתה, יהיו האני והאתה קרובים ככל שיהיו. בכל חוויה של אהבה מופיעה שעה של התנכרות. אם צעירה, האוהבת את ילדה התינוק ואת בעלה הצעיר, ניעורה ע"י התינוק בשעת לילה מאוחרת. היא עייפה וסחוטה, מנסה להרגיע את התינוק ולהרדימו. בעלה אינו זז. לשבריר של שניה, היא, הנושאת כעת לבדה במעמסה, מודעת לבדידותה ומזהה את עצמה עם דמות האיש או האשה, שנבראו כל אחד לבדו באותו יום הששי המיסתורי. אכן, פעמים מכיר האדם בבדידותו וחש כי כל הדיבורים על דבר הקיום בצוותא אינם אלא אשליה. מדוע היה מן ההכרח לברוא אדם בודד? מדוע לא נברא האדם החברתי לכתחילה? 1 .המקוריות והיצירתיות שבאדם נעוצות בהתנסותו בחוויית הבדידות ולא בתודעתו החברתית. ייחודיותו של האדם היא מקור ייחודו, וייחודו הוא מקור יצירתו. האדם החברתי שטחי הוא, מחקה, מעתיק. האדם הבודד לעומתו עמוק, יוצר ומקורי. 2 .איש בודד בן חורין הוא. איש החברה כבול באזיקים ובתקנות רבים. האלוקים רצה באדם שיהיה בן חורין. מפעם לפעם נתבע האדם להתריס כלפי העולם, להמיר את הישן בחדש וברלוונטי, ורק לאדם הבודד ניתן הכוח להתיר את אזיקי השעבוד לחברה. סיפורה של היהדות אינו רק סיפורה של הקהילה, אלא אף זה של איש לבדו, העומד בעימות עם הרבים )אליהו הנביא לדוגמא(. תודעת ה"לבדו" )המודעות של העמידה לבד( היא שורש המרד ההרואי. היהדות רוצה כי היהודי יחיה בגבורה, יוכיח, יגער ויגנה, בכל עת שהחברה אינה פועלת כשורה ואינה נוהגת בהגינות. אדם בודד עז נפש הוא, מוחה ומתריס, אינו ירא מפני איש; איש החברה מתפשר הוא, משכין שלום ולעתים מוג לב. בראשית היה על האדם להיברא לבדו, שלא יחסר עוז רוח וכוח הרואי להתייצב ולמחות, לפעול כאברהם שנטל גרזנו וניתץ את הפסילים שהעמיד אביו מולידו. האדם החברתי אולם -אדם שנברא בשנית. הוא נפל בתרדמתו כאיש בודד ובקומו מצא את חוה לצדו. ה' רצה שהאדם יתקיים בבדידות ויחוש בה. אך הוא גם רצה שהאדם ישבור את בדידותו, יתקרב אל ה'אתה' ויחלק עמו את החוויה הקיומית. "לא טוב היות האדם לבדו" אמר ה' אלוקים. האדם אינו רק המוחה והשולל, אלא אף המקיים והמחייב. אין הוא רק מנתצם של פסילים, אלא אף בונה ומעמיד. אילו חש האדם תמיד מרוחק מכל איש ומכל דבר, לא הייתה ניתנת להגשמה מטרת הבריאה. משה היה גדול החיים בבדידותם, מי שנטה אוהלו הרחק מן המחנה ובעת ובעונה אחת היה גדול המנהיגים, אב ומורה לעם, מי שהקהילה כולה כרוכה אחריו, "ויהי ממחרת וגו' ויעמד העם על משה מן הבקר ועד הערב" )שמות לג,ז('. במילים ספורות, כדי לממש עצמו חייב האדם להיות לבדו, אך, בעת ובעונה אחת, להיות עמית בקהילה. כיצד קמה קהילה? התשובה היא ששני יחידים בודדים יוצרים קהילה בדרך שיצר אלוקים את העולם. כשאלוקים אמר "יהי", הוא רצה )הכיר( בקיום העולם, ובכך הוא איפשר הופעתה של מציאות סופית )מוגבלת( לצדו )לצד האין-סוף(. כדי לפנות 'מקום' לעולם הסופי, נזקק הקב"ה למידת הצמצום, להגבלה עצמית, כביכול. הוא נסוג, כביכול וכך הותיר 'חלל ריק' לעולם. אילולא נסיגה זו היה העולם 'נבלע' באין-סוף והיה נמנע ממנו להגיע לידי מציאות. הדברים אמורים גם באדם. אם אמור האדם הבודד לעלות מייחודיות קיומית אל כלילת-כול )=הכללת הכל( קיומית, שומה עליו להכיר תחילה במציאות אחרת. כמובן שהכרה זו היא מעצם טיבה פעולה של הקרבה, שהרי כבר בהודאה בקיומו של ה'אתה', בנוסף ל'אני', יש צימצום והגבלה עצמית. קהילה קמה ברגע שאני מכיר ב'אתה' ומקדמו בברכה. האחד מברך את זולתו לשלום, ובכך יוצר קהילה. להכיר אדם אינו רק לזהותו גופנית. הכרת הזולת היא זיהויו הקיומי כאדם בעל תפקיד, שאיש זולתו לא יוכל למלאו כראוי. לדעת אדם משמעו להודות בעובדת היותו חסר-תמורה. וממילא, לפגוע באדם משמעו לומר לו, כי הוא ניתן לביטול, כי אין צריכים לו. ההלכה משווה הלבנת פנים ברבים לשפיכות דמים. מדוע? מאחר שההשפלה שקולה כנגד הריסתה של קהילה קיומית ודחיקתו של היחיד לבדידות. אחריות כלפי ה"אתה" משעה שהכרתי ב'אתה' והזמנתיו להצטרף לקהילה, מיד נטלתי עלי אחריות כלפיו. הכרה זהה להתחייבות. אף כאן הולכים אנו בדרכי הבורא. ה' ברא את האדם ולא הפקירו, אלא גילה כלפיו דאגה ותשומת לב. העניק לו עזר, שיכנו בגן עדן ואף לאחר החטא לא נטשו. הקב"ה נטל אחריות כלפי כל מי וכל מה שברא, 'נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו'. יחס דומה ראוי שיתקיים ביני לבין ה'אתה', שבו הכרתי ושעמו יצרתי קהילה. אני נושא באחריות כלפי כל רע )עמית( בקהילה. רע אשר לו הענקתי הכרה ושאותו מצאתי ראוי להיות עמיתי. במילים אחרות, ה'אני' נושא באחריות לרווחתו של ה'אתה'. קהילת התפילה "בשעה שה'אני' נעשה מודע לאחריותו כלפי רווחתו של ה'אתה', שלהתהוותו סייע, קמה ועולה קהילה חדשה: קהילת התפילה, משמעות הדברים היא- קהילה של כאב משותף, של ייסורים משותפים. ההלכה הורתה ליחיד כי יכלול בתפילתו את חברו וניסחה את התפילה בלשון רבים. יהיו הצרכים מפעם לפעם נתבע האדם להמיר את הישן בחדש וברלוונטי, ורק לאדם הבודד ניתן הכוח להתיר את אזיקי השעבוד לחברה. סיפורה של היהדות אינו רק סיפורה של הקהילה, אלא אף זה של איש לבדו, העומד בעימות עם הרבים. תודעת ה"לבדו" היא שורש המרד ההרואי. ערוך על פי מאמר של הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל )מתוך הספר "דברי הגות והערכה"( היהדות התבוננה תמיד ביחיד משל היה עולם קטן. עם מותו של היחיד כלה ועבר עולם קטן זה, נפער חלל שאיש זולתו לא יוכל למלאו. מחמת ייחודיות זו מתחברים הפרטים בצוותא, משלימים אהדדי ורוכשים שלימות ישותית. מאת: יהודה גרינוולד .neto@greenwaldadv il.net בתמונה למטה.


     
  • כותרת

    עוד במדור חיי קהילה

    מאת: דורון רוזיליו

    פורסם ב"אדרבה" גליון 55 אדר א' תשע"ד

    הרב יהודה צדקה

    הגאון הרב יהודה צדקה זצ"ל

    לפני כשלושים שנה עמד ראש ישיבת פורת יוסף הרב יהודה צדקא זצ"ל בהיכל הישיבה שלנו והביט בהתפעלות באברכים ובחורים בעלי תשובה השקועים בלימוד תורה, אנשים שלפני זמן לא רב איכלסו מקומות אחרים לגמרי. אנשים שלא ידעו ולא הורגלו כלל בלימוד תורה, ואז, תוך כדי ולמרות כל ההתפעלות שלו שמענו אותו לוחש באזני ראש הישיבה שלנו: "צריך ללמד אותם מקצועות שיתפרנסו בהם"!

    נדהמנו!

    גם ראש הישיבה שליט"א הופתע מהגישה הלא ממש מקובלת באותם ימים, זו הייתה הסתכלות ארוכת טווח של גדול בישראל שראה עשרות שנים קדימה והבין את הבעיה שמתגלגלת לפתחנו: הוא ידע כבר אז: אחר ההתלהבות הראשונית תבוא ההתפכחות: אתה לא הולך להיות גדול הדור כמו שאולי מישהו בטעות ובתמימות הפנים ב ך , אתה אפילו לא הולך להיות הסגן שלו!  האמת היא שאתה אפילו לא אמור להיות כזה, אתה ב'סך הכל' צריך להיות אתה.

    הפתרון הטבעי היה ועודנו: לחיות חיים עשירים של תורה ויר"ש, לחבוש את ספסלי בית המדרש בבחינת 'עשה תורתך קבע', ובד בבד לדאוג לפרנסתך בכבוד, להביא הביתה לחם ולא 'נהמא דכיסופא'…
    זוהי תובנה מספר אחת.
    עם השנים הלכה תובנה זו וצברה תאוצה בחוגי בעלי התשובה, וממהלך של דיעבד והכרח לא יגונה הפך להיות מהלך של לכתחילה. המצב היום הוא שרבים וטובים מאתנו יוצאים לפרנסתם ובונים חיים בריאים של תורה ובד בבד משתדלים לפרנס עצמם בכבוד, נחלצים ממעגל המסכנות וההשענות על חסדי אחרים, תרבות העוני שהובילה אותנו למחוזות ההשפלה וחוסר התוחלת. כל מי שחווה את המהפך הזה על בשרו יכול להעיד על חווית 'החזרה לחיים' , לא פחות!

    מאידך, לשמחתנו היו ועדיין ישנם בני עליה, שכל מאווייהם לימוד התורה הקדושה, אלו המוכנים ויכולים לחיות עבור מטרה קדושה זו, אלו שמשמים הועידו אותם לכך, הם ה'בטלנים' הקדושים שאסור לגור בעיר שחסרה אותם.

    בין יתר הדברים היפים שקרו לנו מאז התכנסנו לראשונה בפורום המצומצם של בעלי התשובה, ולאחריו בכנסי בית מאיר, היה רעיון הקהילות: יסודן, מינופן, והטמעתן בתודעה הקולקטיבית שלנו כפתרון לעצם קיומנו. הקהילות המוצעות והקיימות עד עתה היו במבנה המסורתי של ישוב, חלק מישוב, או שכונה, שבהן צומחת ומתפתחת הקהילה, דבר שמטבעו הצריך את האנשים לעקור ממקומם, מה שלא היה פשוט כלל ועיקר, עם כל הברכה שבמהפך הזה רוב רובנו נשארנו במקומנו מסיבות שונות אף שעז היה רצוננו לחבור לקהילה עם חברים הדומים לנו באורח חיינו. הצורך האמיתי הזה הוליד אב-טיפוס חדש של קהילה שבאה לענות על הצרכים שלנו למרות חוסר יכולתנו ו/או רצוננו לעקור ממקומנו.

    קהילת "בנייך ציון" בטיול לים המלח

    קהילת "בנייך ציון" בטיול לים המלח.

     

    ברצוני להציג אב טיפוס חדש ושונה, שקיים כבר כמה שנים הלכה למעשה בקהילת "בנייך ציון" בגבעת זאב, מבנה שבא לתת מענה – מחד לצורך להתגבש לקהילה, ומאידך ללא הכרח לעזוב את ביתך, שכונתך, עירך.

    מבנה הקהילה
    ובכן הקהילה בנויה ממספר מעגלים, שכולם יחד הם חלק בלתי נפרד ממנה, כאשר כל מעגל תורם את חלקו ייחודו ותועלתו למבנה הכולל של הקהילה, לרווחת וטובת כל חבריה.

    ראשונים בקדש – לב לבה של הקהילה הם כאמור גרעין לומדי התורה, אותם שתורתם אומנותם פשוטו כמשמעו, הם תפארתנו וכתר לראשנו, זהו הגרעין המובחר של אלו שחפצו בכך, להקדיש את חייהם לתורה. אנחנו עושים ונעשה הכל כדי לאפשר להם
    חיים בכבוד ע"מ שיוכלו לשבת באהלה של תורה, ללמוד וללמד.

    שניים בקדש – אותם אברכים שחפצים ללמוד תורה, אך נבצר מהם להקדיש את כל יומם ללימוד, בין אם מטעם שאין ביכולתם ללמוד כל היום, ובין אם מטעם שחייבים לצאת לפרנסתם, הם המעגל השני של הקהילה ורוב מנינה של הקהילה: יש מהם המקבלים
    תמיכה כדי שיוכלו להמשיך ללמוד לפחות חצי יום, ולהבדיל אלו ששפר מצבם הכלכלי, והם שעוזרים ומשתתפים בתמיכה הכספית כדי לקיים את המערכת הברוכה הזאת שהם שייכים אליה וכל כך מאמינים בה.

    שלישים בקדש – בעלי הבתים תושבי המקום שעובדים לפרנסתם ומקדישים מזמנם בערב ללמוד תורה, אם במסגרת חברותות ואם בשיעורים הנמסרים ע"י האברכים, זהו המעגל של אנשי המקום ההולכים עמנו יד ביד עוזרים ותומכים ברעיון.

    המעגל הרביעי – כולל את כל חברינו ואוהדינו די בכל אתר ואתר, הם הצופים בשיעורים הנמסרים כסדרם באתר הקהילה, הם המקבלים לביתם את העלון החודשי, הם השומעים שיעורים הנמסרים ע"י רבני הקהילה בבית המדרש ומחוצה לו.

    זהו מבנה הקהילה. המבנה המוצע אמור ברבות הימים בע"ה לכלכל את עצמו, בבחינת איש את אחיו יעזורו, כאשר המעגלים הפנימיים מאירים החוצה את תורתם והמעגלים החיצוניים הנהנים מאור התורה תורמים מכוחם והונם להעמיד את הקהילה על תילה.

    כאמור קהילת 'בנייך ציון' כבר פועלת במתכונת זו הלכה למעשה, אנו רואים ברכה רבה בעמלנו ושמחים בשינוי המבורך, אין שמחה כהתרת הספיקות, ואין שמח ממי שעושה את המוטל עליו ברצון לבו וכפי יכולתו. המבנה הזה מאפשר לכל אחד מאתנו למצוא את מקומו הטבעי, התסכול השעמום וחוסר התוחלת שהיו מנת חלקם של רבים מאתנו פינו את מקומם לתקווה , אמונה וגדילה מבורכת .

    הרב חגי מזור ודורון רוזיליו

    הרב חגי מזור ודורון רוזיליו. צילום: דן טיומקין

    חסל סדר רישום נוכחות, כל אחד מאתנו עושה את שעליו וברצונו לעשות. כחלק מהשינוי אנו ממליצים בחום להתנתק ממשרד הדתות ו'טובותיו המופלגות' ובכך לחסוך לעצמנו את הבזיונות וחילול ה' שיש בעצם הופעתם של לבלרים אלו הבאים לבדוק את נוכחות האברכים,
    יש לצאת לחפשי – להכריז עצמאות! די למסכנות! אנחנו מאמינים שהמהפכה השקטה הזאת תלך למקומות נוספים, בשורה זו של עצמאות המחשבה, שינוי דפוסי חשיבה המביא לאורח חיים בריא ואמיתי יותר צריכה להדהד במקומות נוספים, ובכך בע"ה להביא תקווה ומזור לתנועת בעלי התשובה, שהיא החידוש הגדול ביותר מאז היותנו לעם.

    אפילוג
    לפני כשלשה חדשים נסענו הרב חגי מזור ואני למקסיקו, זה היה המשך להכרות נעימה ומופלאה שהייתה לנו עם בעלי תשובה ממקסיקו שביקרו–למדו אצלנו ובהמשך טבעי הזמינו אותנו לביקור אצלם. על הפן האישי המרתק של חזרה למקסיקו לאחר שלשים שנה
    לא אדבר, למרות שהייתה לו השפעה מכרעת על הביקור ועל הקשר הבלתי אמצעי עם האנשים הנפלאים שפגשנו. בפגישות עם האנשים הצגנו בגאווה בלתי נסתרת את תכנית הקהילה שלנו, התגובה של האנשים הייתה מעורבת: מצד אחד הזדהות ואמפאטיה מלאה עם
    הרעיון, מצד שני סוג של תמיהה מלווה ברחמנות, ואז הבנו: את מה שאנחנו מנסים למכור בהתלהבות של מגלי יבשות, המקסיקנים החמודים שלנו מיישמים הלכה למעשה באופן הכי טבעי שאפשר, זה מבנה הקהילה שלהם, כך הם חיים! זה פשוט, זה בריא, זה טבעי
    וזה עובד! כל אחד יודע את מקומו, כל אחד בחר בכך, הרשות נתונה, הקיבעון והשיממון הרעיוני מאתם והלאה, זו קהילה תוססת וחמודה להפליא, אי אפשר שלא לקנא למראה חיי קהילה שלמים, תפילות, שבתות משותפות, חמימות וערבות הדדית שפשוט כיף להיות שייך
    אליה, מציון תצא תורה, ממקסיקו סיטי חיי קהילה.